השראה
איך הכל התחיל…
כאמא לילדים שהתחנכו במערכת החינוך בגרמניה, הרגשתי צורך לפטור אותם משיעורי הדת, או מה שנקרא בגרמניה "רליגיון", כבר מכיתה א'. יחד עם זאת, מהר מאד הבנתי שאצטרך בכוחות עצמי לצקת תוכן למגירת ה 'יהדות' שלהם. רק שעבור משפחה כמו שלנו, ישראלית-חילונית, זה היה נושא מאתגר. אנחנו לא מקיימים קידוש או סעודת שבת, ויום שישי הוא עבורנו כמו כל יום אחר. החגים שאנחנו חוגגים – ראש השנה, חנוכה ופסח – הם כמעט כל מה שיש לנו מהפרקטיקה היהודית.
באופן אינטואיטיבי החלטתי, שהסיפור של העם שלנו, הוא הוא התוכן שאני רוצה להכניס לאותה מגירה ריקה שהזכרתי קודם. כך התחלתי בביתי לספר לילדיי את הסיפורים, לקרוא מתוך התנ"ך עצמו ולהעביר את החוויה במילים שלי. כל זה קרה במהלך תקופת הקורונה, כשחיינו בסביבה שבה התקיימו מפגשי לימוד אונליין רבים. היתה זו בתי הגדולה שהציעה שאספר את סיפורי התורה לילדי הקהילה שלנו באזור דיסלדורף, שהיו נפגשים גם כך בזום לפעילויות שונות. אלה היו המפגשים הראשונים של חוג הילדים שנקרא בתחילת הדרך 'פרשה כל שבוע'.
המטרה שלי הייתה ברורה: רציתי שהילדים לא רק יכירו את הסיפורים, אלא גם ירגישו שייכים לעם הזה מהסיפור, לתרבות ולמסורת שלו. כיוונתי לכך שהם יחוו את הסיפורים לא רק כמידע היסטורי, אלא כחלק מהחיים שלהם, כחלק מהזהות שלהם. כבר מההתחלה חשוב היה לי שהמפגשים יקרו בימי שישי אחר הצהרים – כדי שיהיו הזדמנות לייצר חוויית ערב שישי מיוחדת, בייחוד בבתי משפחות חילוניות (כמו המשפחה שלי) שחיות באירופה.
במהלך הזמן, שמתי לב לכך, שאימהות רבות מאזינות למפגשים של הילדים, קראתי להן בהומור "המאזינות בסתר". אבל האמת היא, שכבר ידעתי בתוכי שהנושאים העולים מסיפורי המקרא יכולים בקלות להתפתח לשיחות רלוונטיות גם בימינו. במיוחד לשיח נשי. נושאים כמו יחסים במשפחה, אתגרים בעולם הערכים שלנו, ודמויות נשים חזקות הובילו אותי, ביחד עם ריקי נודלר רחמים, ליסודה של בּוֹאנָה, מעגל נשים ללימוד תכנים יהודיים שסיסמתו – לימוד חופשי ללא השגחה.
כך, מפגשי הילדים ומפגשי הנשים קרו במקביל והפכו להזדמנות לשיח בתוך המשפחה, שיח בין-דורי על המורשת שלנו ועל מה שמחבר בינינו כיום.
בהמשך, באופן מאד טבעי, ביחד עם ד"ר יעל נוריק, הוקם המיזם השלישי שפונה לנשים ולגברים כאחד – ומציע תכנים בקשת רחבה מאד של נושאים הקשורים בתרבות היהודית ומועברים על ידי מרצים חיצוניים בתחומי ידע שונים. 'קבוצת לימוד – פשוט יהדות כתרבות' היא קבוצה המאפשרת לא רק לימוד, אלא גם דיון והכרות חוצת קהילות בין ישראלים מרחבי אירופה, מתוך אותה תפיסת העולם שהניע אותי בתחילת הדרך, והיא ביסוס הזהות היהודית על ידע, חוויה וחיבור אישי.
הדס רוזנצוייג.
כאמא לילדים שהתחנכו במערכת החינוך בגרמניה, הרגשתי צורך לפטור אותם משיעורי הדת, או מה שנקרא בגרמניה "רליגיון", כבר מכיתה א'. יחד עם זאת, מהר מאד הבנתי שאצטרך בכוחות עצמי לצקת תוכן למגירת ה 'יהדות' שלהם. רק שעבור משפחה כמו שלנו, ישראלית-חילונית, זה היה נושא מאתגר. אנחנו לא מקיימים קידוש או סעודת שבת, ויום שישי הוא עבורנו כמו כל יום אחר. החגים שאנחנו חוגגים – ראש השנה, חנוכה ופסח – הם כמעט כל מה שיש לנו מהפרקטיקה היהודית.
באופן אינטואיטיבי החלטתי, שהסיפור של העם שלנו, הוא הוא התוכן שאני רוצה להכניס לאותה מגירה ריקה שהזכרתי קודם. כך התחלתי בביתי לספר לילדיי את הסיפורים, לקרוא מתוך התנ"ך עצמו ולהעביר את החוויה במילים שלי. כל זה קרה במהלך תקופת הקורונה, כשחיינו בסביבה שבה התקיימו מפגשי לימוד אונליין רבים. היתה זו בתי הגדולה שהציעה שאספר את סיפורי התורה לילדי הקהילה שלנו באזור דיסלדורף, שהיו נפגשים גם כך בזום לפעילויות שונות. אלה היו המפגשים הראשונים של חוג הילדים שנקרא בתחילת הדרך 'פרשה כל שבוע'.
המטרה שלי הייתה ברורה: רציתי שהילדים לא רק יכירו את הסיפורים, אלא גם ירגישו שייכים לעם הזה מהסיפור, לתרבות ולמסורת שלו. כיוונתי לכך שהם יחוו את הסיפורים לא רק כמידע היסטורי, אלא כחלק מהחיים שלהם, כחלק מהזהות שלהם. כבר מההתחלה חשוב היה לי שהמפגשים יקרו בימי שישי אחר הצהרים – כדי שיהיו הזדמנות לייצר חוויית ערב שישי מיוחדת, בייחוד בבתי משפחות חילוניות (כמו המשפחה שלי) שחיות באירופה.
במהלך הזמן, שמתי לב לכך, שאימהות רבות מאזינות למפגשים של הילדים, קראתי להן בהומור "המאזינות בסתר". אבל האמת היא, שכבר ידעתי בתוכי שהנושאים העולים מסיפורי המקרא יכולים בקלות להתפתח לשיחות רלוונטיות גם בימינו. במיוחד לשיח נשי. נושאים כמו יחסים במשפחה, אתגרים בעולם הערכים שלנו, ודמויות נשים חזקות הובילו אותי, ביחד עם ריקי נודלר רחמים, ליסודה של בּוֹאנָה, מעגל נשים ללימוד תכנים יהודיים שסיסמתו – לימוד חופשי ללא השגחה.
כך, מפגשי הילדים ומפגשי הנשים קרו במקביל והפכו להזדמנות לשיח בתוך המשפחה, שיח בין-דורי על המורשת שלנו ועל מה שמחבר בינינו כיום.
בהמשך, באופן מאד טבעי, ביחד עם ד"ר יעל נוריק, הוקם המיזם השלישי שפונה לנשים ולגברים כאחד – ומציע תכנים בקשת רחבה מאד של נושאים הקשורים בתרבות היהודית ומועברים על ידי מרצים חיצוניים בתחומי ידע שונים. 'קבוצת לימוד – פשוט יהדות כתרבות' היא קבוצה המאפשרת לא רק לימוד, אלא גם דיון והכרות חוצת קהילות בין ישראלים מרחבי אירופה, מתוך אותה תפיסת העולם שהניע אותי בתחילת הדרך, והיא ביסוס הזהות היהודית על ידע, חוויה וחיבור אישי.
הדס רוזנצוייג.
מחר, היום יהיה סיפור / יצחק בשביס זינגר
כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו? רק סיפור, ותו לא.
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים, בני אדם היו חיים כמו חיות,
רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות.
עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח.
העבר עדיין הווה. היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור.
העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.
© כל הזכויות שמורות למחבר יצחק בשביס זינגר, בתוך: נעם ומישאל ציון (עורכים), הלילה הזה – הגדה ישראלית, ירושלים 2004, עמ' 61
פרנץ רוזנצווייג ובית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט
פרנץ רוזנצווייג (קאסל, 1886 – פרנקפורט, 1929) הוא אבי הפילוסופיה הקיומית במחשבה היהודית.
עבור רוזנצוייג, שיר השירים המצהיר כי "עזה כמוות האהבה" (ח, ו), ולא חזון יחזקאל או מעמד הר סיני, הוא העדות הכתובה של ההתגלות ביהדות. ההתגלות היא ההכרה באהבתו של האל ובצורך להשיב אהבה לאוהב. בהפניית האהבה לזולת, האדם משתתף בבריאה ומקדם את גאולתו של העולם. את מערכת היחסים בין שלושת היסודות: אלוהים, אדם ועולם והקשרים ביניהם: בריאה, התגלות וגאולה תאר רוזנצווייג בספרו 'כוכב הגאולה':
את חשיבותם היסודית של היחסים, הדיאלוג וחווית הפתיחות בהשראת האהבה הביא רוזנצווייג לבית המדרש היהודי החופשי. בשנת 1920 הוזמן רוזנצווייג להיות המנכ"ל של "המכון היהודי לחינוך מבוגרים" בפרנקפורט. הצעד הראשון שעשה עם כניסתו לתפקיד היה לשנות את השם. בעוד שהמונח "מכון לחינוך מבוגרים" Volkshochshule, לקוח מתרבות החינוך הגרמנית, הרי שהמונח "בית מדרש" Lehrhaus לקוח מהיהדות. הוספת המילה "חופשי" משמעה, ששערי בית המדרש יהיו פתוחים בפני כל אדם – אורתודוקסי או ליברלי, אתאיסט או מאמין, ציוני או מתנגד לציונות – ומבלי שיאלץ לוותר על השקפותיו או להכחיש אותן. בנוסף, "חופשי" התייחס גם לחופש העיון והמחקר, וחופש הביקורת והדיון.
בנאום הפתיחה של בית המדרש ("תלמוד תורה – נוסח חדש", מופיע בספרו נהריים), קרא רוזנצווייג לחידוש הלימוד המשמעותי של היהדות ״מן החוץ אל הפנים״. כלומר לימוד שאינו יוצא מן היהדות אל החיים, כפי שהיה בעבר, אלא נקודת המוצא היא החיים עצמם ומהם פונים אל המסורת והמקורות. הניסיון הקיומי הוא הבסיס ללימוד. בבית המדרש ראוי לשאול כל שאלה "אין דבר שנחשב מחוץ לתחום הלימוד", אמר רוזנצווייג. בשונה מהרצאות באוניברסיטה, רוזנצווייג הדגיש את צורת הלימוד המשותף בקבוצות קטנות, לימוד שהתבסס על דיונים שהתפתחו מתוך השאלות שעלו בדיאלוג בין המורה לתלמיד. כל אחד מהצדדים לימד, הקשיב וענה, כל אחד מהצדדים היה מעצב ומעוצב גם יחד, מקבל ומשתף, וזאת על בסיס האמירה התלמודית: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן (מכות י, ע"א). האווירה המיוחדת של בית המדרש באה לידי ביטוי בספר "אני ואתה" שפרסם מרטין בובר בזמן שלימד שם, ובפילוסופיה הדיאלוגית שפיתח ביחד עם רוזנצווייג. בשנת 1923 רשם בית המדרש שיא של 1100 תלמידים, שהיוו ארבעה אחוז מאוכלוסיית היהודים בפרנקפורט. המאורעות הזוועתיים של ליל הבדולח הביאו לסגירת בית המדרש בשנת 1938.
ד"ר רונן פנקס
פרנץ רוזנצווייג ובית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט
פרנץ רוזנצווייג (קאסל, 1886 – פרנקפורט, 1929) הוא אבי הפילוסופיה הקיומית במחשבה היהודית.
עבור רוזנצוייג, שיר השירים המצהיר כי "עזה כמוות האהבה" (ח, ו), ולא חזון יחזקאל או מעמד הר סיני, הוא העדות הכתובה של ההתגלות ביהדות. ההתגלות היא ההכרה באהבתו של האל ובצורך להשיב אהבה לאוהב. בהפניית האהבה לזולת, האדם משתתף בבריאה ומקדם את גאולתו של העולם. את מערכת היחסים בין שלושת היסודות: אלוהים, אדם ועולם והקשרים ביניהם: בריאה, התגלות וגאולה תאר רוזנצווייג בספרו 'כוכב הגאולה':
את חשיבותם היסודית של היחסים, הדיאלוג וחווית הפתיחות בהשראת האהבה הביא רוזנצווייג לבית המדרש היהודי החופשי. בשנת 1920 הוזמן רוזנצווייג להיות המנכ"ל של "המכון היהודי לחינוך מבוגרים" בפרנקפורט. הצעד הראשון שעשה עם כניסתו לתפקיד היה לשנות את השם. בעוד שהמונח ״מכון לחינוך מבוגרים״ Volkshochshule, לקוח מתרבות החינוך הגרמנית, הרי שהמונח ״בית מדרש״ Lehrhaus לקוח מהיהדות. הוספת המילה ״חופשי״ משמעה, ששערי בית המדרש יהיו פתוחים בפני כל אדם – אורתודוקסי או ליברלי, אתאיסט או מאמין, ציוני או מתנגד לציונות – ומבלי שיאלץ לוותר על השקפותיו או להכחיש אותן. בנוסף, "חופשי" התייחס גם לחופש העיון והמחקר, וחופש הביקורת והדיון.
בנאום הפתיחה של בית המדרש ("תלמוד תורה – נוסח חדש", מופיע בספרו נהריים), קרא רוזנצווייג לחידוש הלימוד המשמעותי של היהדות ״מן החוץ אל הפנים״. כלומר לימוד שאינו יוצא מן היהדות אל החיים, כפי שהיה בעבר, אלא נקודת המוצא היא החיים עצמם ומהם פונים אל המסורת והמקורות. הניסיון הקיומי הוא הבסיס ללימוד. בבית המדרש ראוי לשאול כל שאלה "אין דבר שנחשב מחוץ לתחום הלימוד", אמר רוזנצווייג. בשונה מהרצאות באוניברסיטה, רוזנצווייג הדגיש את צורת הלימוד המשותף בקבוצות קטנות, לימוד שהתבסס על דיונים שהתפתחו מתוך השאלות שעלו בדיאלוג בין המורה לתלמיד. כל אחד מהצדדים לימד, הקשיב וענה, כל אחד מהצדדים היה מעצב ומעוצב גם יחד, מקבל ומשתף, וזאת על בסיס האמירה התלמודית: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן (מכות י, ע"א). האווירה המיוחדת של בית המדרש באה לידי ביטוי בספר "אני ואתה" שפרסם מרטין בובר בזמן שלימד שם, ובפילוסופיה הדיאלוגית שפיתח ביחד עם רוזנצווייג. בשנת 1923 רשם בית המדרש שיא של 1100 תלמידים, שהיוו ארבעה אחוז מאוכלוסיית היהודים בפרנקפורט. המאורעות הזוועתיים של ליל הבדולח הביאו לסגירת בית המדרש בשנת 1938.
ד"ר רונן פנקס.
הפילוסוף פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג - טקסט לילדים
מִי הָיָה פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג?
פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג נוֹלַד בְּ-25 בְּדֵצֶמְבֶּר 1886 בָּעִיר קָאסֶל שֶׁבְּגֶרְמַנְיָה. הוּא נוֹלַד לְמִשְׁפָּחָה יְהוּדִית אֲמִידָה (בַּעֲלַת כֶּסֶף, לֹא עֲנִיָּה) שֶׁלֹּא שָׁמְרָה מִצְווֹת (לֹא קִיְּמָה אֶת חֻקֵּי הַיַּהֲדוּת). אַבָּא שֶׁלּוֹ הָיָה בַּעַל מִפְעָל לִצְבָעִים, וְגַם הָיָה חָבֵר בְּמוֹעֶצֶת הָעִיר קָאסֶל.
פְרַנְץ הִתְעַנְיֵן בְּיַהֲדוּת מִגִּיל צָעִיר בִּזְכוּת קְרוֹב-מִשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ בַּשֵּׁם אָדָם רוֹזֶנְצְוַיְג, שֶׁהָיָה מָסוֹרָתִי (שׁוֹמֵר עַל מִנְהֲגֵי הַיַּהֲדוּת). בְּגִיל 11 רָצָה לִלְמֹד עִבְרִית, אֲבָל בְּעֶצֶם רַק כְּשֶׁהִתְחִיל לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, הוּא שמע בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו מָה זֶה 'עֶרֶב שַׁבָּת'.
בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה לָמַד בַּהַתְחָלָה רְפוּאָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם וָחֵצִי, אֲבָל בִּשְׁנַת 1907 הֶחְלִיט לַעֲבֹר וְלִלְמֹד הִיסְטוֹרְיָה וּפִילוֹסוֹפְיָה (לִמּוּדִים שֶׁעוֹסְקִים בִּלְנַסּוֹת וּלְהָבִין דְּבָרִים בָּעוֹלָם שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבוֹת בְּרוּרוֹת).
בִּשְׁנַת 1920, פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג הֵקִים בִּפְרַנְקְפוּרְט (עִיר בְּגֶרְמַנְיָה) בֵּית סֵפֶר מְיֻחָד, שֶׁנִּקְרָא "בֵּית הַמִּדְרָשׁ הַיְּהוּדִי הַחוֹפְשִׁי". זֶה הָיָה בֵּית סֵפֶר לִמְבֻגָּרִים שֶׁרוֹצִים לִלְמֹד עַל הַיַּהֲדוּת בְּצוּרָה פְּתוּחָה וְחָפְשִׁית וּלְהַגִּיד כָּל מָה שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים וְלִשְׁאֹל כָּל שְׁאֵלָה. בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לִמְּדוּ וְלָמְדוּ נָשִׁים וּגְבָרִים. וְחֵלְקַ מֵהֶם הָיוּ אֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים בַּתְּקוּפָה הַהִיא.
הַסֵּפֶר הֲכִי חָשׁוּב שֶׁכָּתַב פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג נִקְרָא "כּוֹכַב הַגְּאֻלָּה". הַסֵּפֶר פֻּרְסַם בִּשְׁנַת 1921. בַּסֵּפֶר הַזֶּה, פְרַנְץ מַסְבִּיר עַל הַיְּחָסִים בֵּין אֱלֹהִים, בְּנֵי הָאָדָם וְהָעוֹלָם. הוּא מַסְבִּיר אֶת זֶה בְּעֶזְרַת רַעֲיוֹנוֹת עַל בְּרִיאָה, הִתְגַּלּוּת (אֵיךְ אֱלֹהִים מְדַבֵּר אוֹ מְתַקְשֵׁר עִם בְּנֵי הָאָדָם) וּגְאֻלָּה (תִּקּוּן הָעוֹלָם).
כְּדֵי לְהַסְבִּיר יוֹתֵר טוֹב אֶת הָרַעֲיוֹן שֶׁלּוֹ, צִיֵּר פְרַנְץ אֶת הַחִבּוּר בֵּין אֱלֹהִים, אָדָם וְעוֹלָם בְּצוּרָה שֶׁל מָגֵן דָּוִד, כְּמוֹ בְּדֻגְמָא הַזּוֹ:
לְרוֹזֶנְצְוַיְג הָיָה חָבֵר בְּשֵׁם מַרְטִין בּוּבֶּר (שֶׁגַּם הוּא הָיָה פִילוֹסוֹף יְהוּדִי חָשׁוּב) וּבְיַחַד הֵם עָבְדוּ עַל פְּרוֹיֵקְט גָּדוֹל מְאוֹד: הֵם תִּרְגְּמוּ אֶת סֵפֶר הַתָּנָ"ךְ מֵעִבְרִית לְגֶרְמָנִית.
בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל חַיָּיו, חָלָה פְרַנְץ בַּמַּחֲלָה שֶׁפּוֹגַעַת בַּשְּׁרִירִים וְאִשְׁתּוֹ, שֶׁשְּׁמָהּ הָיָה אֵדִית, עָזְרָה לוֹ לְתַקְשֵׁר (לְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים) בְּעֶזְרַת מַעֲרֶכֶת מְיֻחֶדֶת שֶׁבָּהּ הָיָה כּוֹתֵב מִלִּים עַל לוּחַ.
רוֹזֶנְצְוַיְג נִפְטַר (מֵת) בַּ-10 בְּדֵצֶמְבֶּר 1929 בָּעִיר פְרַנְקְפוּרְט (שֶׁבְּגֶרְמַנְיָה). בְּטֶקֶס הַלְּוָיָה שֶׁלּוֹ הִקְרִיא חֲבֵרוֹ מַרְטִין בּוּבֶּר קֶטַע מִסֵּפֶר תְּהִלִּים (שֶׁהוּא אֶחָד הַסְּפָרִים בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ).
אַחֲרֵי שֶׁמֵּת, הַבֵּן שֶׁל פְרַנְץ, שֶׁנִּקְרָא רְפָאֵל רוֹזֶנְצְוַיְג ,עָזַב אֶת גֶּרְמַנְיָה בִּשְׁנַת 1939 (הַשָּׁנָה בָּהּ הִתְחִילָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה) וְהִגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שֶׁאָז קָרְאוּ לָהּ פָּלֶשְׂתִּינָה). הַספרים מֵהַסִּפְרִיָּה שֶׁל פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַייְג, שֶׁהָיוּ בָּהּ כִּמְעַט 3,000 סְפָרִים (!!!) הָעָבְרָה לְטוּנִיס (שֶׁבְּאַפְרִיקָה) בִּזְמַן מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, וְעַד הַיּוֹם נִמְצָאִים שָׁם, בַּסִּפְרִיָּה הַלְּאֻמִּית שֶׁל תּוּנִיסִיָּה, הַסְּפָרִים שֶׁהָיוּ שֶׁל הַפִילוֹסוֹף פְרַנְץ רוֹזֶנְצְוַיְג.
